המשימה שלנו
בספטמבר 2022, נשיא גרמניה פרנק וולטר שטיינמאייר הזכיר בדבריו לציון יום השנה ה-50 למתקפת הטרור את המחדל המשולש.
"המחדל הראשון מתייחס להכנות למשחקים האולימפיים ולתפיסת הביטחון. המחדל השני מתייחס לאירועי הטרור שהתרחשו ב-5 וב-6 בספטמבר 1972. המחדל השלישי מתחיל ביום שאחרי המתקפה: השתיקה, ההדחקה, השִכחה."
בסתיו 2022 החליטה ממשלת גרמניה, בתמיכת הבונדסטאג הגרמני, להקים ועדת היסטוריונים בינלאומית שתבחן מחדש באופן מקיף את מתקפת הטרור, האירועים שקדמו לה ומה שהתרחש בעקבותיה. משימה זו היא חלק מהתפיסה הכוללת של "לבחון מחדש. לזכור. להכיר" וההסכם עם משפחות החללים הישראלים. באפריל 2023 יצא הפרויקט לדרך בחסות משרד הפנים הפדרלי הגרמני (BMI): הבחינה מחדש של הנושא הוטלה על שמונה היסטוריונים מגרמניה, מישראל ומבריטניה, ועל המכון להיסטוריה בת זמננו מינכן-ברלין (IfZ). המכון הקים לשם כך במינכן מחלקת מחקר ומשרדים.
מתקפת הטרור באולימפיאדת מינכן הייתה ועודנה נושא לסרטי תעודה רבים בטלוויזיה, סרטים עלילתיים, ספרי עיון ופרסומים אקדמיים. אולם, עד כה אירועי הטרור טרם נחקרו באופן שיטתי במחקר ההיסטורי. נותרו עדיין הרבה שאלות פתוחות. גם חמישה עשורים לאחר האירועים, לא נערכה בדיקה של כל המקורות, ובהם מסמכים רבים מארכיונים ומרשויות ממשלתיות שלא היו נגישים בעבר. חשיפת כל המקורות הינה הכרחית למחקר, ומשרד הפנים הגרמני הבטיח לחוקרים המעורבים בפרויקט את תמיכתו המלאה.
חקר האירועים מתמקד בנקודות הבאות:
האירועים שקדמו למתקפת הטרור, כמו תפיסות הביטחון של הרשויות המוסמכות והתוכניות של ארגון "ספטמבר השחור";
השתלשלות האירועים המדויקת של לקיחת בני הערובה והפעילות המשטרתית, התנהלות מטה החירום ומקבלי החלטות אחרים;
האירועים שבאו לאחר מתקפת הטרור, כגון השלכותיה על המדיניות של גרמניה המערבית במזרח התיכון ועל מדיניות הביטחון שלה, התפתחות תרבות הזיכרון והיחס למשפחות החללים.
הפרויקט מתוכנן להימשך שלוש שנים. תוצאותיו יפורסמו בדו"ח שיוגש למשרד הפנים ובספר מחקרי מקיף.
מתקפת הטרור
בשעות הבוקר המוקדמות של ה-5 בספטמבר טיפסו שמונה גברים חמושים, חברי ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור", מעל לשער הכפר האולימפי. הם הסתערו על הבניין שבו השתכנה המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31. בדירה הראשונה היו שבעה מאמנים ושופטים. המחבלים השתלטו על יוסף גוטפרוינד, קהת שור, אנדרי שפיצר, יעקב שפרינגר, עמיצור שפירא ומשה ויינברג. רק טוביה סוקולסקי הצליח להימלט דרך דלת המרפסת. המחבלים אילצו את בן הערובה משה ויינברג להוביל אותם לחברי הנבחרת האחרים. בדירה שנייה היו שישה ספורטאים: דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, יוסף רומנו, מרק סלבין וגד צברי. בזמן שהמחבלים לקחו את הגברים לדירה הראשונה, הצליח גד צברי להימלט דרך מדרגות המרתף. המחבלים לא גילו חברי נבחרת נוספים ששהו בדירות האחרות. זמן קצר לאחר שהפלסטינים ריכזו את כל בני הערובה בדירה הראשונה, הם רצחו את משה ויינברג ויוסף רומנו. נותרו בידיהם תשעה בני ערובה.
החוטפים איימו לרצוח את הספורטאים הישראלים ודרשו בדף מודפס את שחרורם של יותר מ-300 אסירים, שרובם היו כלואים בבתי סוהר בישראל. הרשימה כללה גם את המחבלת הגרמניה אולריקה מיינהוף מארגון הטרור "סיעת הצבא האדום" (RAF). במינכן הוקם מטה חירום, שכלל את מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר, שר הפנים הבווארי ברונו מרק ושר הפנים הגרמני הנס-דיטריך גנשר. המשחקים האולימפיים נמשכו בתחילה. באותו זמן, צלמי עיתונות, צוותי טלוויזיה ואזרחים סקרנים התקהלו בכפר האולימפי וצפו בהתרחשויות.
ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר החליטה שלא להיכנע לדרישות החטופים. ישראל הציעה לשלוח למקום יחידה מיוחדת, אולם ההצעה נדחתה על ידי הצד הגרמני. במהלך המשא ומתן הצליח מטה החירום לשכנע את המחבלים פעם אחר פעם לדחות את שעת האולטימטום שהציבו. בתוך כך, יחידה מבצעית של משטרת גרמניה התמקמה על הגגות במטרה להסתער משם על הדירה. תמונותיהם של השוטרים הלבושים בגדי ספורטאים שודרו ברחבי העולם. התוכנית להכניע את המחבלים בדירה נזנחה עד מהרה מאחר שהיא הייתה מסכנת את חייהם של בני הערובה והשוטרים.
המשחקים האולימפיים הופסקו בשעות אחר הצהריים המאוחרות. המחבלים דרשו להטיס אותם עם בני הערובה למדינה ערבית. מטה החירום החליט להיכנע למראית עין לדרישות המחבלים במטרה להטעותם. הוכנו שני תרחישים לחילוץ בני הערובה – התוכנית הראשונה הייתה להכניע את המחבלים במינכן לאחר שייצאו מהדירה. התוכנית השנייה הייתה לנסות לחלץ את בני הערובה בשדה התעופה הצבאי פירסטנפלדברוק, ששימש למטרות אזרחיות במהלך המשחקים. התוכנית הראשונה נכשלה, בין היתר משום שהמחבלים הבינו מה הייתה כוונת משטרה. בני הערובה והפלסטינים הוטסו לבסוף לפירסטנפלדברוק בשני מסוקים, אשר נחתו שם בסביבות השעה 22:30.
מטוס ריק של חברת התעופה הגרמנית לופטהנזה חנה בשדה התעופה. השוטרים שחיכו במטוס כדי להכניע את המחבלים נטשו את המטוס זמן קצר לפני כן משום שלא היו מצוידים ומוגנים כראוי. לאחר ששניים מהחוטפים בדקו את המטוס וככל הנראה גילו את התרמית, פתחה המשטרה באש. המחבלים השיבו אש ורצחו את בני הערובה חסרי הישע, אשר היו כפותים בידיהם במסוקים. השוטר הגרמני אנטון פליגרבאואר נהרג גם הוא מהירי. בסביבות חצות עלה באש אחד המסוקים.
בשעה שהמבצע בפירסטנפלדברוק היה עדיין בעיצומו, דווח בתקשורת כי כל בני הערובה שוחררו. דובר ממשלת גרמניה קונרד אהלרס אף הודיע על כך בטלוויזיה. הדיווח השגוי תוקן בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר: כל בני הערובה נהרגו, וניסיון החילוץ נכשל. חמישה מתוך שמונת המחבלים נהרגו, שלושה נתפסו חיים. נתיחת הגופות העלתה בהמשך כי שמונה ישראלים מתו מהירי ואחד מבני הערובה, דוד ברגר, מת כתוצאה משאיפת עשן.
למחרת, ב-6 בספטמבר, נערך טקס אזכרה באצטדיון האולימפי, בו הודיע נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי אייברי ברנדג' על המשך המשחקים למרות האסון: "המשחקים חייבים להימשך!" התחרויות נמשכו בשעה שארונות הספורטאים הישראלים שנרצחו הוטסו לארץ ב-7 בספטמבר.
ב-29 באוקטובר 1972, פחות משמונה שבועות לאחר מתקפת הטרור, חטפו מחבלים פלסטינים את המטוס "קיל" של חברת לופטהנזה ודרשו לשחרר את שלושת מבצעי הטבח במינכן שהיו במאסר בגרמניה. ממשלת גרמניה נענתה לדרישתם. בתצלום ניתן לראות כיצד הוטסו השלושה ממינכן לזאגרב. הם מעולם לא הועמדו לדין. ממשיכות להתנהל חקירות בגין רצח נגד שניים מהמחבלים שככל הנראה עדיין בחיים.
למתקפת הטרור באולימפיאדת מינכן ולשחרור המחבלים נודעה השפעה ישירה על יחסי גרמניה-ישראל. האירועים העיבו על ביקורו הממלכתי של וילי ברנדט בישראל בקיץ 1973. גם יחסיה של גרמניה המערבית עם מדינות ערב והמדיניות הגרמנית כלפי אש"ף השתנו. האירועים גם הטביעו את חותמם על היערכותה של גרמניה המערבית ללוחמה בטרור. אחת ההשלכות על מדיניותה הביטחונית הייתה הקמתן של יחידות מיוחדות כמו יחידת GSG 9.
המשפחות של 11 הנרצחים מישראל נאבקו במשך עשרות שנים על חקר האירועים, מתן פיצויים הולמים והנצחתם של חללי הטבח. "לאחר מתקפת הטרור הגיעו שנים ועשורים של שתיקה, של הדחקה, שנים של אדישות גוברת כלפי גורלן של המשפחות", אמר נשיא גרמניה פרנק-וולטר שטיינמאייר 50 שנה לאחר פעולות הטרור וביקש את סליחתן של המשפחות. נדרשו גם 50 שנה עד שגרמניה הגיעה להסכם עם המשפחות על מתן פיצויים הולמים. שטיינמאייר אף הדגיש את הצורך בבחינה מחודשת מקיפה של האירועים: "איך כל זה יכול היה לקרות? אנו חייבים לשאול את עצמנו את השאלה הזאת ולחפש תשובות."
לזכרם של
לזכרם של שנים עשר חללי מתקפת הטרור באולימפיאדת מינכן ב-1972
- דוד ברגר 1944 – 1972
דוד ברגר
24 במאי 1944, קליבלנד, אוהיו (ארצות הברית) – 6 בספטמבר 1972, פירסטנפלדברוק
דוד ברגר גדל כבנו של רופא יהודי בקליבלנד שבמדינת אוהיו. הוא החל לעסוק בהרמת משקולות בגיל 13. הוא למד פסיכולוגיה ומנהל עסקים וקיבל דוקטורט במשפטים. ברגר עלה לישראל ב-1970. החלום הגדול שלו היה להשתתף במשחקים האולימפיים, והיה בן 28 כשהוא ואחותו ברברה הגיעו למינכן בשנת 1972. גם אחיו הצעיר פרד הגיע לאולימפיאדה כדי לצפות במשחקים. דוד ברגר סיים ללא דירוג בשלב מוקדם של התחרות. הוא לא עזב את מינכן, אלא נשאר עם חברי הנבחרת בכפר האולימפי.
Image: picture alliance - זאב פרידמן 1944 – 1972
זאב פרידמן
10 ביוני 1944, פרוקופייבסק (ברית המועצות) – 5 בספטמבר 1972, פירסטנפלדברוק
הוריו של זאב פרידמן נולדו בפולין וברחו מאימת הנאצים לברית המועצות. כשהיה בן 13 חזרה המשפחה לפולין. כעבור שלוש שנים, בשנת 1960, עלתה המשפחה לישראל. פרידמן החל את דרכו כמתעמל, ולאחר מכן עבר להרמת משקולות. הוא היה אלוף ישראל במשך שבע שנים ברציפות במשקל תרנגול וזכה גם להצלחה בינלאומית. המשחקים במינכן היו אמורים להיות הן גולת הכותרת הספורטיבית והן סיום הקריירה שלו, שלאחריה תכנן בגיל 28 לעבוד כמורה לחינוך גופני. פרידמן קבע כמה שיאים ישראליים במינכן. ב-3 בספטמבר הוא כתב גלויה למשפחתו וציין בה כמה הוא מצפה לחזור הביתה.
Image: picture alliance - יוסף גוטפרוינד1931 – 1972
יוסף גוטפרוינד
1 בנובמבר 1931, קישינב (רומניה) – 5 בספטמבר 1972, פירסטנפלדברוק
יוסף גוטפרוינד שרד את השואה עם הוריו ואחותו במקומות מחבוא שונים ברומניה, אוסטריה והונגריה. בשנת 1948 עלתה המשפחה לישראל, שם החל גוטפרוינד לעסוק בהיאבקות. בתחילה עבד בפנסיון של הוריו, ובהמשך עסק לפרנסתו במסחר במוצרי חשמל. לו ולאשתו רחל נולדו שתי בנות. הוא שימש שופט היאבקות בטורנירים באסיה, באמריקה ובאירופה. המשחקים האולימפיים במינכן ב-1972 היו האולימפיאדה השלישית בה השתתף גוטפרוינד בן ה-40 כשופט. הוא בחר שלא ללון בבית מלון, והעדיף להתארח עם הנבחרת הישראלית בכפר האולימפי.
Image: picture alliance - אליעזר חלפין1948 – 1972
אליעזר חלפין
18 ביוני 1948, ריגה (ברית המועצות) – 5 בספטמבר 1972, פירסטנפלדברוק
הוריו של אליעזר חלפין הכירו לאחר ששניהם כבר התאלמנו; רוב בני משפחותיהם נספו בשואה. אליעזר ואחותו גדלו בריגה, וכבר בהיותו נער הוא זכה להצלחה כמתאבק בסגנון חופשי. לאחר שנים ארוכות של המתנה להיתר יציאה מברית המועצות, עלתה המשפחה לישראל בשנת 1969. במכון וינגייט הכיר חלפין את מאמנו משה ויינברג, עימו התיידד עד מהרה. בשנים 1969–1972 היה אלוף ישראל בהיאבקות בסגנון חופשי במשקל קל. חלום חייו של חלפין בן ה-24, שהתארס זמן לא רב קודם לכן, היה להשתתף במשחקים האולימפיים.
Image: picture alliance - יוסף רומנו 1940 – 1972
יוסף רומנו
15 באפריל 1940, בנגאזי (לוב האיטלקית) – 5 בספטמבר 1972, מינכן
יוסף רומנו נולד ב-1940 בבנגאזי שבלוב של היום במהלך המערכה בצפון אפריקה. בשנת 1946 ברחה המשפחה מהפרעות נגד יהודי לוב והגיעה לארץ ישראל המנדטורית. רומנו, שהיו לו אחד עשר אחים ואחיות, למד עיצוב פנים, ורק בגיל 20 התגלה כישרונו בהרמת משקולות. רומנו כבר היה מוכר מאוד בישראל בשנת 1972, לאחר שהיה אלוף ישראל במשקל בינוני בהרמת משקולות מאז 1962. לו ולאשתו אילנה נולדו שלושה ילדים. רומנו נפצע בשלב הדירוג המקדים במינכן והיה אמור לטוס בחזרה לישראל ב-6 בספטמבר כדי לעבור ניתוח.
Image: picture alliance - קהת שור1919 – 1972
קהת שור
21 בפברואר 1919, פודו אילואיי (רומניה) – 5 בספטמבר 1972, פירסטנפלדברוק
קהת שור גדל ברומניה. בשנות מלחמת העולם השנייה, הוא ניצל מגירוש הודות לכך שהצליח לברוח להרי הקרפטים יחד עם שרה אשתו לעתיד וחלק ממשפחתה. הוא היה לאלוף רומניה בקליעה כמה פעמים, ולאחר מכן החל לעבוד כמאמן. במשך שנים סירבו שלטונות רומניה לאפשר לו לעזוב את המדינה, ורק ב-1963 עלה בידו לעלות לישראל עם אשתו ובתו מיכל. שור נתמנה למאמן הקליעה הלאומי של ישראל, ובשנת 1968 כבר שימש בתפקיד זה במשחקים האולימפיים במקסיקו. בתור מאמן מנוסה הוא ליווה למינכן את הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטורך, אשר ניצלו מהטבח.
Image: picture alliance - עמיצור שפירא 1932 – 1972
עמיצור שפירא
9 ביולי 1932, תל אביב – 5 בספטמבר 1972, פירסטנפלדברוק
עוד בהיותו נער הצטיין עמיצור שפירא, יליד תל אביב, באתלטיקה קלה והיה אחד האצנים המהירים בישראל למרחקים קצרים. לאחר שנות פעילותו כספורטאי למד פסיכולוגיה, חינוך, ספרות וספורט ונתמנה למאמן הראשי של נבחרת האתלטיקה הלאומית של ישראל. הוא שימש כמאמן במשחקים האולימפיים בטוקיו 1964 והיה אב לארבעה. הוא הצטרף לנבחרת ישראל לאולימפיאדת מינכן כמאמנה של אסתר שחמורוב האצנית והשיאנית בריצת המשוכות, שהייתה התקווה הגדולה של ישראל למדליה אולימפית. ב-4 בספטמבר העפילה לחצי הגמר בריצת 100 מטר משוכות. שחמורוב פרשה מהתחרות וליוותה את ארונו של מאמנה בחזרה לישראל.
Image: picture alliance - יעקב שפרינגר 1921 – 1972
יעקב שפרינגר
10 ביוני 1921, קאליש (פולין) – 5 בספטמבר 1972, פירסטנפלדברוק
יעקב שפרינגר היה בן 18 כשגרמניה פלשה לפולין ב-1939. הוריו ואחיו נרצחו בשואה; שפרינגר הצליח לברוח לברית המועצות ושב לפולין בתום המלחמה. לאחר שלמד חינוך גופני עבד במיניסטריון לספורט בוורשה וכמורה לחינוך גופני. בשנת 1956 שימוש שופט בהרמת משקולות במשחקים האולימפיים במלבורן. ב-1957 עלה לישראל עם אשתו שושנה ושני ילדיהם. הוא מונה למאמן הלאומי של ישראל להרמת משקולות ונשלח מטעמה למשחקים האולימפיים של 1960 ו-1964 כשופט. במינכן בחר שפרינגר, אז בן 51, שלא להתארח במלון, והעדיף להישאר עם הנבחרת הישראלית בכפר האולימפי.
Image: picture alliance - מרק סלבין 1954 – 1972
מרק סלבין
31 בינואר 1954, מינסק (ברית המועצות) – 5 בספטמבר 1972, פירסטנפלדברוק
מארק סלבין גדל בברית המועצות. הוא היה בן תשע כשהתחיל לעסוק בהיאבקות. הוא למד בבית ספר לספורטאים מצטיינים וזכה בשנת 1971 בתואר אלוף ברית המועצות לנוער במשקל בינוני. מפאת האנטישמיות ששררה במולדתו, סלבין הגיש בקשה לצאת מברית המועצות. תאריו נשללו ממנו ונאסר עליו להתחרות. הוא הגיע לארץ במאי 1972, התאזרח במהירות והעפיל לנבחרת האולימפית של ישראל. הספורטאי הצעיר היה נלהב מהאולימפיאדה. במינכן הוא פגש מתאבקים מברית המועצות והחליף סיכות אולימפיות עם ספורטאים ערבים. ב-5 בספטמבר, סלבין בן ה-18 היה אמור להתחרות בתחרות הראשונה שלו. הוא היה החלל הצעיר ביותר של מתקפת הטרור.
Image: picture alliance - אנדרי שפיצר1945 – 1972
אנדרי שפיצר
4 ביולי 1945, טימישוארה (רומניה) – 5 בספטמבר 1972, פירסטנפלדברוק
אנדרי שפיצר, בנם של שני ניצולי שואה, גדל ברומניה. אביו נפטר כשהיה ילד. שפיצר זכה להצלחה כסייף ברומניה לפני שהמשפחה עלתה לישראל ב-1964. הוא הוכשר כמאמן והעביר את התלהבותו לדור הצעיר. בשנת 1968 לימד בהולנד והכיר שם את אשתו לעתיד אנקי. בני הזוג שפיצר נסעו יחד למינכן בשנת 1972 והתגוררו מחוץ לכפר האולימפי. בתם הקטנה אנוק שהתה אצל סבה וסבתה בהולנד. מאחר שחלתה, נסעו בני הזוג שפיצר להולנד לבתם. כמה שעות לפני מתקפת הטרור חזר אנדרי שפיצר לכפר האולימפי.
Image: picture alliance - משה ויינברג 1939 – 1972
משה ויינברג
19 בספטמבר 1939, חיפה – 5 בספטמבר 1972, מינכן
משפחתו של משה ויינברג עלתה מאוסטריה; סבו מצד אביו עבר התעללויות קשות במחנה הריכוז דכאו ומת כתוצאה מכך. אביו של משה הצליח לברוח לארץ ישראל המנדטורית בשנת 1938. משה, שכונה "מוני", גדל אצל סבו וסבתו מצד אמו. לאחר שעשה קריירה מצליחה כמתאבק, הפך ויינברג למאמן. שבועות ספורים לפני שנסע למינכן, באוגוסט 1972, הפכו משה ויינברג ואשתו מרים להורים לבן. ויינברג אימן את המתאבקים אליעזר חלפין ומרק סלבין, שנרצחו גם הם במשחקים האולימפיים.
Image: picture alliance - אנטון פליגרבאואר1940 – 1972
אנטון פליגרבאואר
5 במרץ 1940, ווסטרנדורף (גרמניה) – 5 בספטמבר 1972, פירסטנפלדברוק
אנטון פליגרבאואר גדל במשק חקלאי בווסטרנדורף שבבוואריה תחתית. לאחר שסיים את לימודיו בבית ספר חקלאי, הוא הצטרף לשירות המשטרה בשנת 1958. בתחילה שימש שוטר בלנדסהוט, ובשנת 1964 עבר למינכן בדרגת סמל משטרה. ב-5 בספטמבר 1972, יום הפיגוע, פליגרבאואר היה למעשה בחופשה. הוא רצה לנסוע לבוואריה תחתית עם אשתו מריה ובנו אלפרד בן הארבע. כמה ימים קודם לכן הוא נפצע קל בעימותים עם מפגינים. מאחר שפליגרבאואר בן ה-32 היה נחשב לצלף טוב, הוא נקרא לעלות על מדים לאחר חטיפת בני הערובה בכפר האולימפי ונשלח לפירסטנפלדברוק באותו ערב.
Image: picture alliance